מסעדות משולות בעיניי לבחורות.

יש את אלה שהן נורא נורא יפות, לפעמים אתה אפילו מתבייש להתקרב אליהן ולהתחיל לדבר איתן.

הן לבושות לפי צו האופנה, שערן הבלונדיני מוחלק בפן, ידיהן עטויות תכשיטים מנצנצים וכל הגברים באזור מכרכרים סביבן. הבעיה עם בחורות כאלה היא שלרוב, כשתשמע אותן מדברות, תגלה שמדובר ב"נובו-פרחה" (המקבילה הנשית של הנובו-ערס) שאין על מה לדבר איתה וכשמכירים אותה - היא לא מרגשת בכלל.

יש את אלה שלמראית עין הן נאות וחביבות, אתה רואה שהן לא מתאמצות להלתבש לפי צו האופנה (וזה דוקא מוצא חן בעיניך) ועדיין נראות טוב. הן מאד חברותיות, אפשר לצחוק איתן, הן קלילות וזורמות אבל גם הן לא מחדשות לך כלום, לא מרתקות אותך מספיק כדי שתרצה לצאת איתן שוב.

הדייט הראשון היה נחמד, פה ושם נרשמו כמה תקלות מביכות לצד נשיקה אחת ממש מוצלחת אבל כשנפרדתם בדלת כבר ידעת שלא במהרה תתקשר אליה.

ויש את הבחורות האלה שאחרי שהכרת אותן אמרת לעצמך "בקלות הייתי יכול לפספס אותה". היא קטנה וחמודה, לא בטוח שהיית מסובב אחריה את הראש אם היתה עוברת לידך ברחוב. אולי אפילו יש בה משהו מעט גס ומחוספס אבל ברגע בו התחלת לדבר איתה אתה מגלה שהיא חכמה, רחבת אופקים, יש בה איכות שקשה למצוא היום אצל בחורות, היא מקסימה וחברותית, היא שמה לב לכל פרט ומקשיבה לך כשאתה מדבר והכי חשוב – היא נאמנה, שומרת על רמה גבוהה וקבועה ומספקת אותך בכל פעם מחדש.

עם שלוש בחורות כאלה יצאתי בזמן האחרון:

הוטל מונטיפיורי

שמעתי עליה, קראתי עליה, אפילו קיבלתי עליה המלצה מחברה שאני סומכת עליה בנושא אוכל ובכל זאת התאכזבתי. גם היא שייכת לבעלים של הקופי בר והבראסרי (שאותה אני מתעבת במיוחד – גם בגלל הפלצנות וגם בגלל שבפעמיים שאכלתי שם האוכל היה מזעזע !!!) ואין ספק שבכל הקשור למראה החיצוני – הבחורה הזאת עברה אצל מיטב המנתחים הפלסטיים ואבא שלה השקיע הרבה כסף במראה שלה.

הבניין בו שוכנים המסעדה והמלון שופץ מהמסד עד הטפחות ובכל מרצפת ודלת משתקפת הרגשה נובו רישית מעוצבת ומוקפדת. אין ספק שהמקום אכן מעוצב בטוב טעם (אין תמונות הפעם - כנסו לאתר שלהם) אבל כבר בכניסה למסעדה אפשר להבין שמדובר בנובו פרחה. המוזיקה (סוג של מוזיקת מעליות מתקדמת) חזקה מדי ומנסה להתגבר על קולות הסועדים הרמים מדי גם ככה. המלצריות, בלבושן ובאופן דיבורן, מנסות גם הן לשמור על הרמה הגבוהה שהמסעדה מנסה להקרין ואכן עד שפותחים את הפה (כדי לקחת ביס) אפשר לחשוב שמדובר בצפונית עם חינוך טוב אבל אז מגיעה האכזבה. אין חדש תחת השמש ולא רק שאין חדש גם מה שישן קצת משעמם.

הוטל מונטיפיורי מציעה מנה עסקית שמורכבת ממנה ראשונה + מנה עיקרית וקפה, במחיר המנה העיקרית. אני לקחתי סלט אסיאתי של אטריות אורז ושרימפס ואריאלה חברתי לקחה סלט וולדורף. הסלטים היו טעימים למדי, חבל ששם זה נגמר. למנה העיקרית רציתי לקחת פסטה וונגולי שנאמר לי שאין כרגע. מאחר והיה יום חם ולח בחרתי במנת דג שלפי התפריט היתה אמורה להגיע ברוטב למון גראס. נשמע מעניין ואזוטי. המלצרית טרחה והעירה שזו מנה דיאטתית אבל לא תארתי לעצמי שהיא תהיה כל כך דלה (בדיוק כמו ה"ירקות מאודים" עם רוטב סויה בבראסרי). נתח מאודה של פילה דג, עליו נערמו עשבי תיבול טריים (טרגון, פטרוזיליה וכוסברה), לצידו כוסית קטנה של רוטב צהוב חמצמץ משהו, קשה להגיד שהרגשתי איזשהו טעם של למון גראס ובצד קערית של אורז אפרפר חצי דביק ולא מפתה בכלל. חברתי א' הקרניבורית הזמינה נתח בשר ממולא במנצ'גו (גבינה ספרדית קשה) ועטוף בביקון, ברוטב נקטרינות. הבשר היה בסדר, מעט כבד לטעמי כל השילוב הזה, הרוטב הוגש בקמצנות ושני חצאי נקטרינות שהגיעו איתו לא הצליחו להרים את המנה לגובה מרגש. דוקא הפירה שהגיע לצד המנה הזו היה נפלא (ואני מעריצה גדולה של פירה) אבל לשלם 100 ש"ח עבור פירה זה קצת מוגזם בעיניי. על קינוח ויתרנו והעדפנו לנעוץ מבטים בכל חזות הסיליקון שעברו מולנו (כנראה תנאי הכרחי לישיבה במסעדה) ולצותת לשולחן לידנו בו שני גברים בגיל העמידה דיברו על היאכטה שאחד מהם הביא עכשיו מקרואטיה.

לסיכום: חברתי אביגיל אומרת שיכול להיות שהמנות האסיאתיות מוצלחות יותר, אני אחזור לשם אחרי שאתגרש, אתחתן עם מליונר ואשתיל 300 סי סי בכל צד.

(*הערת ביניים, מאחר ויש כל כך הרבה א'-פים בחיי, מהיום והלאה יקראו בשמם המלא, ובא לציון גואל)

אלי אולי

מתרפקים על זכרון העבר של אלי אולי, מהתקופה בה שכנה ליד "הגלולה", נכנסנו אלכס (בן זוגי והסו שף הפרטי שלי) ואני בדיוק בשעה 12 בצהריים למסעדה ברחוב הארבעה. היינו ראשונים ובמשך חצי שעה המסעדה היתה שלנו בלבד. התבדחנו עם הברמן, שוחחנו עם השף אנטוניו מנסה והתרגשנו לראות אותו במטבח, עושה הכנות (מיז און פלאס) ומכין במו ידיו את המנות שלנו. העסקיות באלי אולי מורכבות מבר סלטים שכבר בשנות השמונים, כשהתחיל הטרנד הזה, היה ברור שהוא לא יחזיק הרבה זמן מעמד (חוץ מבאולמות חתונות אולי). הפתיע אותי אנטוניו, חשבתי שהספרדי האנרגטי הזה ילך על מבחר מנות טאפאס נועזות ולא על מבחר סלטים בסגנון חדר אוכל של קיבוץ. היו שם כמה הברקות חביבות כמו סלט שעועית צבעוני ופטה כבד לא רע בכלל אבל מעבר לזה היו לי פלאשבקים של בר הסלטים בפיצה האט..... למנה עיקרית לקחנו תבשיל של דג בעגבניות שהסתבר להיות חריימה שלא סגור על עצמו וריזוטו פירות ים שהיה מעולה !!!! באמת מנה מצויינת, חבל ששאר המנות לא השתוו לרמתה.

לסיכום: אנטוניו מקסים והריזוטו מעולה, אולי כמו בחורה גם מצב הרוח של המסעדה משתנה מיום ליום, לא יודעת, עקב חיבתי לספרדיות אולי נצא שוב, לא בטוח.

הומבורגר

ברחוב אבן גבירול 137 שוכנת מתחרה רצינית מאד (ולדעתי מנצחת) לאגאדיר, מוזס ושאר מקומות המתהדרים בהמבורגר. הגענו אליה במקרה (כמו רוב הדברים הטובים שקורים בחיים) ומאז אנחנו שם, כמעט כל שבת בצהריים. מי שבמיוחד אוהב את ההמבורגר שם הוא הזאטוט שבפעמים הראשונות הדהים את העובדים במקום כשירד על המבורגר 160 גרם ולא השאיר פירור. הוא קורא לה מסעדת ההמבורגר "האמיתית" ושום המבורגר שאכל במסעדות אחרות לא משתווה בעיניו להמבורגר שם.

ההמבורגר בהומבורגר מוכן מנתחי אנטריקוט, בשר נטו ללא שום תוספים. לצד לחמניה טריה שעולה גם היא על הפלנצ'ה לצריבה קלה, ירקות טריים ומבחר מצויין של רטבים – זוהי בעיניי מנת ההמבורגר הטובה בעיר. להמבורגר הבסיסי אפשר להוסיף בייקון, בצל מטוגן, גבינה, ביצת עין ועוד ומנה "עסקית" מגיעה עם צ''יפס צהבהב וטעים.

אבל לא רק באוכל טמון היתרון הגדול של הומבורגר. צוות העובדים גורם לכל אחד להרגיש בבית, הם זוכרים כל לקוח כבר אחרי הפעם הראשונה ולא מתרגשים כשילדים מורחים את הדלפק בקטשופ או שוברים צלחת. כשרועי במקום אתם גם יכולים להיות בטוחים שהמוזיקה תהיה מצויינת ואם אין לחץ אז גם יהיה מי שיעסיק את הילד בזמן שאתם אוכלים.

לסיכום: היא גם אוכלת בשר, היא גם קטנה וחמודה והכי חשוב – היא גורמת לך להרגיש שבע ומחוייך בכל פעם שאתה איתה, לא פלא שאנחנו ממשיכים לחזור אליה.

המבורגר 220 ג"ר     המבורגר 160 ג"ר           המבורגר 400 ג"ר של רוכב אפניים רעב .......

   של אלכס                   של בן