באופן עקרוני איני מניח את רגליי  במקומות "איניים", בין השאר כי מניסיון ארוך שנים אני יודעת שהאוכל בהם בדרך כלל לא להיט. ולכן איני מוכנה להתיישב עם ידידיי במקומות  שהברנז'ה חובבת, כמו "קפה נוח" או "נחמה וחצי".

אבל היתה לי פגישה ב"קפה נוח", אז נאלצתי לשבת שם. אני מניחה שמוקד המשיכה הוא אנשי רוח וסופרים שפוקדים את המקום, ולכן "העם" רוצה לשבת שם גם הוא, להתבשם בניחוח המלייה הספרותי. מעניין, אבל בתור "אחת מהמילייה" הזה, דווקא אני לא הרגשתי שם בכלל בנוח. לא אוהבת פוזות. כבר מעדיפה בתי קפה שכונתיים בלי שום הילה.

אבל לא על זה רציתי לדבר. כי מי שאוהב פוזות, שיבושם לו. רציתי לדבר על האוכל.

אחרי שסיימנו את הראיון שלשמו התכנסו שם, רצינו אני והעיתונאית להמשיך לפטפט ולאכול משהו. אז הזמנתי ארוחת בוקר. באתר שלהם כתוב שהיא עולה 39 ש"ח, אבל פתאום עלה מחירה ל-46 ש"ח. אנשים, אל תשכחו לעדכן את אתרי האינטרנט שלכם!

והיו עוד צרימות. למשל, מדוע לכתוב באתר שארוחת הבוקר מכילה גם זיתים, מיץ וקפה, כאשר בפועל לא נותנים אותם?

אבל גם על זה לא באמת רציתי לדבר. אני רוצה לדבר על גודל ארוחת הבוקר המגוחכת הזו: ארבע פרוסות לחם קטנות ומאוד אווריריות, שמקבילות לפרוסה דחוסה מלחם מלא, חביתה אפויה בתנור, שלדעתי יותר מביצה אחת אין בה, וממילא הרוב נדבק למחבת, כי אפילו לא שימנו אותה (חוסכים בקלוריות, אה?), שלוש צלוחיות זעירות של גבינת שמנת, ציזיקי וטחינה וסלט קטן. אה, גם קצת חמאה וריבה, אבל ממילא אזל הלחם כאשר הגעתי ל"מתוק". ולמה שאצטרך לבקש, אה? למה שלא יביאו מספיק מלכתחילה, כמו אצל האחרים? 

 אז מה, ככה זה אצלכם, "נוח", מרעיבים את סופרי ישראל?