כשכולכם הייתם דבוקים לטלוויזיה מול הגמר של האח הגדול, אני העברתי ארבע שעות שאזכור עוד הרבה זמן (לפחות את השלוש הראשונות, הרביעית קצת מטושטשת...) במקום המקסים הזה, שקורא לעצמו חמארה בולגרית, ומגיש הרבה אלכוהול ואוכל טוב, ואוירה הכי הכי.

אל המקום הגעתי בזכות facebook וטעות של TimeOut. והכל בזכות זה שחברה שלי ב-facebook הגיבה על התמונה הבאה:

בתמונה מופיע משמאל שגיא קופר, והוא גם זה שהעלה ל-facebook את התמונה שהופיעה לראשונה ב- TimeOut לפני שבוע (ולא חוטינר מימין, כמו שכתוב, אלא בוזנח). זה עורר את סקרנותי, ולכן נכנסתי ללינק שהוא צירף. זה הביא אותי אל הגיליון האלקטרוני של TimeOut מלפני שבוע. דפדפתי בגיליון עד שהגעתי לעמוד 50, בו מצאתי את התמונה. חזרתי אחורה לעמוד 48 והתחלתי לקרוא את הכתבה. קראתי על הפאב החדש שנפתח בסמטה / חניון מאחורי בית הכנסת הגדול שבאלנבי פינת יהודה הלוי. מיד ידעתי היכן זה בדיוק, כי תמיד היו שם פאבים. החלטתי ללכת לשם בהזדמנות הראשונה. שילוש השמות המוזר הזה של שישקו-חוטינר-בוזנח נשמע כמו משהו שחייבים לבדוק.

כשהייתי צריכה לבחור מקום לריוניון שלי עם שרון, לא היה מקום להתלבטות. קבענו ליום חמישי. כבר כשהתקרבתי למקום וראיתי שהשולחנות בחוץ הומים בשעה שמונה וחצי בערב ביום בו משודר הגמר של האח הגדול, ליבי התרונן. בחוץ לא היו סימנים לשרון, ונכנסתי בהיסוס פנימה. גם שם היא לא היתה. אבל לא היה לי כבר סיכוי להסתובב ולצאת. חבורה צוהלת של גברים על הבר פנתה אלי. אני מחכה לחברה שלי, היא עוד לא הגיעה, אני אחכה בחוץ. מה פתאום בחוץ, תצטרפי אלינו. הצטרפתי, מה יכולתי לעשות. בין הגברים זיהיתי את בוזנח מהתמונה, וגם הצלחתי לנחש מי זה חוטינר (אין לי מושג איך). היה איתם גם בחור שנראה לי נורא מוכר. כשכבר הייתי ממש שיכורה וחברה של כולם (וכשהוא כמובן כבר הלך משם), גם העזתי לשאול מי זה, והסתבר שזה רפי כהן. מרפאל. ורק באותו בוקר המלצתי בחום לחברה מהעבודה להימנע מלחגוג ברפאל את יום ההולדת של זוגה.

ברקע התנגנה כל הערב מוזיקה בלקנית נפלאה. מיד כשהתיישבתי מזגה לי הברמנית ליבי כוסית של גרוזדובה רקיה. חיכיתי שימזגו אלכוהול לכל הסובבים אותי, ועם כולם עשיתי לחיים. שנייה אחרי זה הגיעה שרון. גם היא קיבלה גרוזדובה רקיה, ואני קיבלתי עוד אחת, כדי שהיא לא תשתה לבד. הפעם עשינו לחיים עם ליבי. ליבי דאגה לנו כל הערב, ומדי פעם גם מזגה לנו סודה, כדי שלא נתייבש.

אחת מהסיבות שרציתי לבדוק את המקום, היא כי חוץ מזה שמדובר בפאב מגניב באווירה נפלאה, מגישים בו גם אוכל. בולגרי. בתפריט המנות מחולקות לפי המחירים (10, 17, 21, 25, 29), וכל המנות מתוארות נורא חמוד, וכל התפריט מנוקד, וברקע תמונה של שישקו (שמן בבולגרית), שתלוי גם על הקיר.

עוד כיסו את הקירות תמונות קטנות של כל מיני סבים וסבתות בולגרים.

התחלנו עם כבד קצוץ של בתיה (25) שהגיע עם הרבה בצל מעליו, ועם החלה של ארלה (10) חלה קטנטנה שנאפת במקום.

אני לא יודעת מי הן כל הנשים האלו, במיוחד שחוץ משרון, ליבי ואני, אני לא זוכרת עוד נשים באותו ערב. הן בטח בדיוק ראו את גמר האח הגדול. המשכנו עם בוריקיטס מבצק פריך עם מילוי חצילים ובשר(25). במנה היו שלושה כיסונים, ובמרכז ממרח פלפלים קלויים, גם הוא מופיע בתפריט – לוטניצה – סלט פלפלים קלויים של סבתא אסתר (כשמזמינים אותו בנפרד 17). ליבי תיארה לנו אותו כ-המטבוחה הבולגרית. אוי, איזה עוול היא עשתה לו. הוא כל כך לא מטבוחה, וחוסל ביחד עם הכיסונים הנפלאים. היה גם במילוי חצילים וגבינה, אבל ליבי המליצה לנו על זה.

את הטעימות של סיימנו עם בניצה סס סירנה – מאפה גבינות עם בצק פילאס (29) שהיה מעולה. קצת כמו עוגת גבינה אפוייה, רק פחות מתוק.

בין לבין שתינו לא מעט בירה, (מהחבית יש קרלסברג וטובורג) שמגיעה לא בחצי ושליש, אלא קטנה
(19) או קטנטנה (14), והשקו אותנו עוד בהרבה כוסיות של גרוזדובה רקיה, רום אנגוסטורה ומי יודע מה עוד.

אל הקינוחים לא הגענו. רק עכשיו שמה לב שיש להם סוטלצ' (אורז בחלב), ואני אהיה חייבת לבדוק אותו בפעם הבאה שלי שם. בטח שתהיה פעם הבאה. רק אצטרך להגיד לא לכל הכוסיות הקטנות והזדוניות האלו, כי לא אוכל להרשות לעצמי עוד בזבוז כזה של יום על הנגאובר...

אולי כי המקום חדש (שבועיים), ואולי כי בוזנח וחוטינר ידועים בברנז'ה הקולינארית, היו שם חוץ מרפי כהן גם לאון אלקלעי ושאול אברון (שאבא שלו, אברמסקי, היה חבר של סבא שלי, וכשהוא קם ללכת, ואני הייתי כבר ממש שיכורה, רצתי לספר לו שאני הנכדה של יוז. רק שכחתי להגיד לו שהמסעדה שלו היא אחת מהאהובות עלי...).

אז שישקו זה שמן בבולגרית. אבל חמארה זה בית מרזח בטוניסאית. כי בעצם טל חוטינר הוא בולגרי (וכך גם השותף השלישי השקט), והנה הוא עם התוכי של המקום,

אבל יוסי בוזנח הכובש הוא טוניסאי (והתמונות, שאני לא זוכרת שצילמתי, לא עושות לאף אחד מהם חסד).

והנה גם ליבי משמאל, ואפילו רפי כהן מימין.

והמקום מקסים. העברתי שם ארבע שעות ונהניתי מכל רגע.  וגם לא מעשנים שם. רווח נקי (וגם האויר).

שישקו

חמארה בולגרית

הר סיני 2 (מאחורי בית הכנסת הגדול באלנבי פינת אחד העם)

תל אביב